<h1>ספר החינוך מצוה נ"ה</h1>
<h2>דף מח:</h2>
לדון בנזקי שן ורגל, כלומר מי שהזיק לחבירו נזק הבא מחמת השן או מחמת הרגל, כגון שהכניס בהמתו בשדה חבירו ואכלה שם או הפסידה יונקותיו בעברה שם ברגליה, שיש עלינו לחייבו בתשלומין מן העידית שלו כל מה שהפסיד, שנאמר [שמות כ"ב] כי יבער איש וגומר, ופירשו זכרונם לברכה דהיינו שן. ומה שכתוב אחר כן ושלח את בעירו וגומר פירשו זכרונם לברכה [ב"ק ב' ע"ב] דהיינו רגל, ונאמר על שניהם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. שורש מצות המשפט ידוע. דיניה כגון מה הם המקומות שחייבין שם על השן והרגל, ומה הן שאין חייבין עליהן, וחילוק הדין באוכלת מה שראוי לה לאכול למה שאינו ראוי, וכן מה שראוי לה על ידי הדחק, כגון פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין או דגים, וחזיר שאכל בשר, וכלב שלקלק את השמן, וחתול שאכל תמרים, ואם נהנית שמשלמת מה שנהנית, ויתר פרטיה בגיטין [מ"ח ע"ב] ובקמא. והתם אמרינן פרק החובל [פ"ד ע"ב], כי קא אמר רבא השור בשור גובין אותו בשן וברגל דמועדין מתחילתן נינהו. ונוהגת בזכרים שעליהן לעשות הדין, ומכל מקום הנקבות בכלל דין התשלומין בין הזיקו או הוזקו. ובית דין העובר עליה ולא דן דין זה כמו שכתוב ביטל עשה.
